בתביעה אזרחית שאינה במקרקעין, הכלל הוא כי תקופת ההתיישנות הינה 7 שנים מהיום ש"בו נולדה עילת התובענה" (ס' 5+6 לחוק ההתיישנות תשי"ח 1958).
תקופת ההתיישנות החוקית, מהווה 'הגבול העליון' לחסימת זכות התביעה, ואילו תקופת השיהוי בהגשת התביעה יכול שתחול בתוך תקופת ההתיישנות.
קבלת טענת השיהוי הטרם חלפה תקופת ההתיישנות, ככלל, תעשה רק במקרים חריגים ויוצאי דופן באופן יחסי, בין היתר, על מנת שלא לחסום את דרכו של צד בבימ"ש. טענת השיהוי הינה טענה כבדת משקל, שכן היא משנה את תק' ההתיישנות הקבועה בחוק, ומקצרת אותה בניגוד לציפיות של הצדדים.
ברע"א 187/05 נסייר נ' עיריית נצרת עילית ([פורסם בנבו], 20.6.2010 נקבע בעניין זה, כדלהלן:
"השימוש בטענת השיהוי בדין האזרחי, שנועד לסייג ולהגביל את תקופת ההתיישנות הסטטוטורית, הוא ענין נדיר וחריג ביותר, וייעשה כאשר הדבר מתחייב מטעמים מהותיים של צדק והגינות כלפי הנתבע, משיקולים שבאינטרס ציבורי, ומדאגה לקיום הליך שיפוטי תקין" (פסקה 10 לפסק הדין)."
בשל כך קבעו בתי המשפט כי התנאים לקבלת טענת השיהוי, הינם תנאים מחמירים ביותר ותלויים בנסיבות המקרה.
בפסיקה נקבע כי על הטוען לשיהוי הנטל להראות התקיימותם של שני תנאים עיקריים: האחד, כי השיהוי בהגשת התובענה מבטא וויתור על הזכות נושא התביעה; השני, כי עקב השיהוי הורע מצבו של הנתבע. בחלק מהפסיקות, היו שהוסיפו גם תנאי שלישי שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום לבו של התובע.
איחור בהגשת התביעה כשלעצמו אינו מעיד כי תובע זנח זכות העומדת לו, והנפקות העיקרית של טענת שיהוי היא בהחלת דוקטרינת הנזק הראייתי שנגרם לנתבע (רע"א 9788/08 מדינת ישראל- הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עזבון המנוח אלקסלסי ז"ל, [פורסם בנבו] פס' 97 לפסה"ד של השופט י' עמית).
אם כן, גם כאשר תנאים אלו מתקיימים, עדיין לבית המשפט שיקול דעת להכריע בדבר המשמעות שראוי להעניק לטענת השיהוי במקרה שלפניו.
*אין באמור לעיל כדי להוות ייעוץ משפטי, חוות דעת או תחליף לייעוץ משפטי אצל עו"ד, האמור לעיל אינו אלא תיאור כללי בלבד ולא מחייב של הנושאים.
בכל מקרה מומלץ לפנות לקבלת ייעוץ משפטי פרטני מעורך דין.
